למה מחממי האינפרא-אדום שלכם נהרסים בסופו של דבר (ואיך אנחנו מתקנים זאת)
אם אי פעם השתמשתם במחממים בלולי תרנגולות או בחוות חקלאיות, אתם יודעים שזה מקום קשה מאוד עבור מכשירים אלקטרוניים. יש שם לחות גבוהה, גזי אמוניה, והמנורות עוברות ממצב של קור קיצוני לחום גבוה מאוד כל כמה שעות.
רוב האנשים חושבים שהחלק שנהרס ראשון הוא צינור הקוורץ. אבל למעשה, בדרך כלל זה החלק שבו החוטים מחוברים לרכיב החימום.
הבעיה “הבלתי נראית”
בדרך כלל, מחממים רגילים משתמשים בדבק רגיל כדי לחבר את החוטים לרכיב החימום. זה יכול לעבוד לזמן מה. אבל החום הוא אויב מסוכן – עם הזמן, הדבק מתייבש ומתחיל להיסדק.
כשנוצרים סדקים קטנים, לחות נכנסת לתוך המכשיר. הלחות פוגעת בחוטים, וגורמת לחמצון. כתוצאה מכך נוצרת התנגדות גבוהה, החיבורים מתחממים יותר מדי, והבידוד נשרף. זו בדיוק הסיבה לקצר חשמלי.
הדרך הנכונה לעשות זאת
החלטנו להפסיק להשתמש בדבק. במקום זאת, אנחנו משתמשים בחומרי אטימה מיוחדים שעשויים מזכוכית ומתכת. הסוד הוא שחומרים אלה מתרחבים ומתכווצים באותו קצב כמו הקוורץ והמתכת. בין אם המנורה פועלת בטמפרטורת החדר או בטמפרטורה גבוהה, האטימה נשארת אטומה. אין התכווצות, אין סדקים.
אנחנו גם שמים לב לחיבור החוטים. אם החוטים לא מחוברים כראוי, נוצרים “נקודות חם”. נקודות אלה יוצרות קשת חשמלית, והקשת הזו יכולה להרוס את האטימה מבפנים, לפני שאתם בכלל מבינים שיש בעיה.
כמה מילים על ההתקנה
יש כמובן חיסרון – חומרי האטימה האלה גורמים לחיבורים להיות גדולים יותר. אי אפשר פשוט להכניס אותם לתוך מקום קטן ואטום. הזכוכית צריכה להיות יכולה לנשום. אם מחברים אותם חזק מדי, ללא מרווח להתרחבות תרמית, עלולה להיווצר לחץ יתר על צינור הזכוכית. רק ודאו שהחיבורים לא יפגעו במנורה.
כשהאטימה נעשית כראוי, אין צורך לדאוג לקורוזיה או לאוויר לח שעלול לפגוע במכשיר. המסלול החשמלי נשאר מבודד, והמחמם פשוט עובד כראוי.